CITTADINANZA PER EBREI LIBICI
אזרחות ליהודי לוב

Nel 1911, a seguito della guerra italo-turca, l’Italia conquistò le regioni della Cirenaica, Tripolitania e Fezan.

Conseguentemente, chi viveva in queste regioni, divenne possessore della cittadinanza italo-libica (in forza del D.L. 931 del 1.6.19, R.D.L. n. 2401 del 31.10.1919, L. n. 1013 del 26.06.1927; R.D.L. n. 2012 del 3.12.1934).

Nel periodo delle leggi razziali, con il R.D.L. n. 70 del 1939, che aggregava le quattro province libiche al territorio del Regno d’Italia, si concedeva ai libici musulmani una cittadinanza italiana speciale, che veniva concessa anche ai libici ebrei solo con la fine della guerra e il controllo della Libia da parte dell’amministrazione militare britannica mediante il D. lgs. n. 25 del 1944 esteso alla Libia con proclama n. 123 delle Forze Britanniche di Occupazione. Così veniva riconosciuta la cittadinanza italiana a tutti coloro che erano nati in territorio libico, fino a quando questo era una colonia italiana.

Nel 1947, con il Trattato di Pace tra Italia ed Alleati, l’Italia rinunciava ad ogni diritto e titolo sui propri possedimenti in Africa (art. 23) e stabiliva che i cittadini italiani che si trovavano in quei territori avrebbero acquisito pieni diritti civili dello Stato al quale il territorio sarebbe stato ceduto e avrebbero perso la loro cittadinanza italiana al momento in cui sarebbero diventati cittadini dello stato subentrante (art. 19), aggiungendo che sarebbe stato il Governo dello Stato al quale il territorio sarebbe stato trasferito a disporre la facoltà di optare per la conservazione della cittadinanza italiana piuttosto che quella dello Stato a cui il territorio sarebbe stato trasferito. In base a tale trattato i cittadini italo-libici non perdevano automaticamente il loro status bensì conservavano lo status di cittadini italiani nel momento dell’ingiustificato rifiuto da parte delle Autorità libiche di riconoscere la loro cittadinanza libica.

Con l’indipendenza del Regno Unito di Libia nel 1951 e la legge libica del 25 aprile del 1954, fu riconosciuta la cittadinanza libica a tutti coloro che risultavano presenti nel Paese a quella data da almeno dieci anni, purché di religione non ebraica.

Poiché, come illustrato, i cittadini in possesso della piccola cittadinanza italiana non avrebbero perso tale titolo se non con l’acquisto della cittadinanza libica, gli ebrei ne rimasero possessori.

In linea con il costante orientamento giurisprudenziale, con la circolare K.5.4. del 4.3.1987, si è ritenuto che gli italo-libici ebrei, che in quanto tali non avevano acquisito la cittadinanza libica, avessero conservato la cittadinanza italiana, divenuta senza le limitazioni poste da quella italo-libica, a partire dal primo gennaio 1948, data di entrata in vigore della Costituzione, per effetto del principio di eguaglianza sancito dall’art. 3. Tale circolare non parla, pertanto, di acquisizione o di concessione della cittadinanza italiana a tali soggetti, ma di riconoscimento, intendendo così togliere ogni dubbio sul fatto che fossero già cittadini italiani, dovendosi solo riconoscere tale status.

In tal modo, con il riconoscimento della cittadinanza italiana agli ebrei libici in possesso della piccola cittadinanza italiana, viene riconosciuta anche la cittadinanza italiana dei discendenti, per trasmissione iure sanguinis.

​

​​​​​

​ב-1911, בעקבות המלחמה האיטלקית-עות'מאנית, איטליה כבשה את אזורי קירנאיקה, טריפוליטניה ופזאן. כתוצאה מכך, תושבי האזורים הללו קיבלו אזרחות איטלקית-לובית (זאת בהתאם לצו מספר 931 מיום 1 ביוני 1919, צו מספר 2401 מיום 31 באוקטובר 1919, חוק מספר 1013 מיום 26 ביוני 1927, וצו מספר 2012 מיום 3 בדצמבר 1934)

במהלך תקופת החקיקה הגזעית, עם צו מספר 70 משנת 1939, שסיפח את ארבעת המחוזות הלוביים לממלכת איטליה, ניתנה לאזרחים המוסלמים של לוב אזרחות איטלקית מיוחדת. יהודי לוב קיבלו אזרחות זו רק בסיום מלחמת העולם השנייה, כאשר לוב הייתה תחת שליטה של הממשל הצבאי הבריטי, באמצעות צו מספר 25 משנת 1944, שחל על לוב לפי הכרזה מספר 123 של הכוחות הבריטיים. כך הוכרה האזרחות האיטלקית לכל מי שנולד בלוב כאשר זו הייתה קולוניה איטלקית

ב-1947, במסגרת הסכם השלום בין איטליה לבין בעלות הברית, איטליה ויתרה על כל זכויותיה באפריקה (סעיף 23) ונקבע כי אזרחי איטליה שנמצאו בשטחים אלו יקבלו זכויות אזרח מלאות מהמדינה שתירש את השטח, ויאבדו את אזרחותם האיטלקית ברגע שיקבלו את אזרחות המדינה החדשה (סעיף 19). כמו כן, הממשלה שתירש את השטח תקבע האם תינתן לאותם תושבים אפשרות לבחור בין שמירת האזרחות האיטלקית לבין קבלת האזרחות של המדינה החדשה. בעקבות הסכם זה, האזרחים האיטלקים-לובים לא איבדו באופן אוטומטי את אזרחותם אלא נותרו אזרחים איטלקים כל עוד השלטונות הלוביים לא הכירו בהם כאזרחים לוביים

עם הכרזת העצמאות של ממלכת לוב בשנת 1951, נחקק חוק בלוב ב-25 באפריל 1954 שקבע כי אזרחות לובית תוענק לכל מי שהתגורר במדינה לפחות עשר שנים, בתנאי שאינו יהודי. לפיכך, מוסלמים ותושבים אחרים שקיבלו אזרחות לובית איבדו את אזרחותם האיטלקית בהתאם לתנאי הסכם השלום עם איטליה. לעומת זאת, היהודים בלוב לא קיבלו אזרחות לובית לפי החוק הזה, ולכן שמרו על אזרחותם האיטלקית

בהתאם לחוזר K.5.4. מיום 4 במרץ 1987, נקבע כי יהודי לוב שלא קיבלו אזרחות לובית שמרו על אזרחותם האיטלקית, אשר החל מ-1 בינואר 1948, עם כניסת החוקה האיטלקית לתוקף, הפכה לאזרחות מלאה ללא מגבלות. זאת מכוח עקרון השוויון הקבוע בסעיף 3 לחוקה. החוזר הזה הבהיר כי אין מדובר במתן אזרחות חדשה אלא בהכרה בכך שיהודי לוב כבר היו אזרחים איטלקים, והיה צורך רק לאשרר מעמד זה. כך, האזרחות האיטלקית של יהודי לוב וצאצאיהם הוכרה, והם שמרו על אזרחותם האיטלקית מכוח עקרון העברת אזרחות לפי דם

​

​

 

​

​