אזרחות לצאצאי תושבי רודוס והאיים האגאיים

בשנת 1912, לאחר מלחמת איטליה-טורקיה, כבשה איטליה את האי רודוס.

כתוצאה מכך, תושבי האי רודוס ובאיים האגאיים האחרים שסופחו לאיטליה (אסטיפליה, רודוס, צ'אלקי, קרפתוס, קאסוס, טילוס, ניסירוס, קלימנוס, לרוס, פטמוס, סימי, קוס ולסטלוריז) הפכו לבעלי אזרחות איטלקית, או אזרחות אגאית (בהתאם לצו חקיקה 1854 מיום 15 באוקטובר 1925, שהומר לחוק מס' 1139 מיום 15 באפריל 1926 ולצו חקיקה מס' 1379 מיום 19 באוקטובר 1933), שלא כלל את ההנאה מזכויות פוליטיות וכתוצאה מכך שלל את בעליהן מהשתתפות בחיי הקהילה הפוליטית של המדינה, כמו גם שלל אותם משירות צבאי חובה.

עם סעיף 3 של צו מלכותי מס' 1381 מיום 7 בספטמבר 1938, שכותרתו "הוראות הנוגעות ליהודים זרים", ועם סעיף 23 של צו מלכותי מס' 1728 מיום 17 בנובמבר 1938, שכותרתו "הוראות להגנת הגזע האיטלקי", בוטלה האזרחות האיטלקית שהוענקה ליהודים זרים על פי חוזה לוזאן.

עם תום מלחמת העולם השנייה, ועם סעיף 2 של צו מלכותי מס' 25 מיום 20 בינואר 1944, בוטלו הוראות ביטול האזרחות הנ"ל ונקבעה רכישה אוטומטית של אזרחות איטלקית.

לאחר נחיתת הכוחות הבריטיים ברודוס וכיבוש האיים הדודקאנסיים על ידי כוחות בעלות הברית, ב-27 ביוני 1946, הוענק האיים הדודקאנסיים ליוון, וסעיף 2 בצו מלכותי מס' 29 להסכם האיטלקי-הלני, שנחתם לאחר מכן ברומא ב-31 באוגוסט 1949 ואושרר בחוק מס' 1752 מיום 6 באוקטובר 1951, קבע כי אנשים שהתגוררו ב-10 ביוני 1940 באיי הדודקאנסיים ובחרו, או יבחרו, באזרחות איטלקית עד ה-31 באוקטובר 1949, יורשו לעבור לאיטליה. אלו שכבר עזבו את השטח ייחשבו כמי שבחרו באזרחות איטלקית.

לפיכך, עם ההכרה באזרחות איטלקית ליהודים ילידי רודוס ובאיי הדודקאנסיים האחרים שהיו בעלי אזרחות איטלקית מינורית, הוכרה אזרחות איטלקית גם עבור צאצאיהם, באמצעות העברת דם.